מאמר יחוד קודשא בריך הוא וישראל ענין יציאת מצרים וספירת העומר ושבועות וביאור סוד היחוד על דרך הפשט
בחינת יחס בעל ואישה בדברי הנביאים א. הנה מצינו דיחס הקב"ה לכלל ישראל הוא בכמה בחינות של חשק וחפץ, בבחינת יחס ארוס לארוסתו ובבחינת בעל לרעייתו. ופרשה שלימה יש בזה בספר הושע (ב טז - כה), ונאמר שם: "והיה ביום ההוא נאם ה', תקראי אישי ולא תקראי לי עוד בעלי וכו', וארשתיך לי לעולם וארשתיך לי בצדק ובמשפט ובחסד וברחמים: וארשתיך לי באמונה וידעת את ה'". ומבואר כאן ענין שלימות יחס הקב"ה לישראל בבחינת אישי, וענין בחינת אירוסין בין הקב"ה לישראל. וכן מצינו בירמיה (ב, ב) "זכרתי לך חסד נעוריך אהבת כלולתיך", היינו דמדמה היחס בין הקב"ה לישראל לאהבת הכלולות דבעל ואישה. ובספר יחזקאל (טז, ח) נאמר: "ואעבר עליך ואראך והנה עתך עת דודים, ואפרש כנפי עליך ואכסה ערותך ואשבע לך, ואבוא בברית אתך, נאם אדני ה' ותהיי לי". וכך מבואר בהמשך הפרק ביחזקאל שם, שמוכיח את ישראל על מה שבגדו בקב"ה כאישה הבוגדת בבעלה. ובספר ישעיהו (נד, ה) נאמר: "כי בועליך עשיך ה' צבאות שמו, וגאלך קדוש ישראל אלוקי כל הארץ יקרא". ובכ"ז חזינן במקראות קביעת יחס זה בין קודשא בריך לכנסת ישראל בבחינה זאת, אשר לא תשוער ולא תתואר בבחינת בעל ואישה דוד ורעיה, והיא דרגה גבוהה מאוד של אהבה וחשק וחיבה.
בחינת היחס בשיר השירים ב. והנה זה כל ענין ספר שיר השירים, אשר באו בו פסוקים רבים העוסקים בחיבת הדוד והרעיה: "הנך יפה רעיתי הנך יפה עיניך יונים. הנך יפה דודי אף נעים אף ערשנו רעננה" (א, טו – טז), "ענה דודי ואמר לי קומי לך רעיתי יפתי ולכי לך" (ב, י), "התאנה חנטה פגיה והגפנים סמדר נתנו ריח, קומי לכי לך רעיתי יפתי ולכי לך" (ב, יג), "הנך יפה רעיתי הנך יפה" (ד, א). וכתב רש"י בהקדמת שיר השירים וז"ל, ראה שלמה ברוח הקודש שעתידין ישראל לגלות גולה אחר גולה חורבן אחר חורבן, ולהתאונן בגלות זה על כבודם הראשון ולזכור חיבה ראשונה אשר היו לו סגולה מכל העמים, לאמר אלכה ואשובה אל אישי הראשון כי טוב לי אז מעתה וכו', וייסד ספר הזה ברוח הקודש בלשון אשה צרורה אלמנות חיות משתוקקת על בעלה מתרפקת על דודה מזכרת אהבת נעוריה אליו וכו', עכ"ל. והיינו דיש בו בחינה זאת של יחס כנסת ישראל לקב"ה כרעייה ואישה.
יבאר עומק ענין שיר השירים ג. וכן כתב האבן עזרא בהקדמת שיר השירים, וז"ל, ואל תתמה בעבור שהמשיל כנסת ישראל לכלה והמקום דודה, כי כן דרך הנביאים ישעיה אמר שירת דודי לכרמו ועוד כמשוש חתן על כלה, יחזקאל אמר שדים נכונו ושערך צמח ואת ערום ועריה ועוד אכסה ערותך ואעדך עדי וכל הפרשה כולה, הושע אמר וארשתיך לי לעולם לך אהב אשה, ובספר תהלות משכיל שיר ידידות וכתוב בו שמעי בת וראי והטי אזנך וחלילה, חלילה להיות שיר השירים בדברי חשק כי אם על דרך משל, עכ"ל. וכן איתא ברמב"ם (פ"י מהלכות תשובה ה"ג) וז"ל, וכיצד היא האהבה הראויה הוא שיאהב את ה' אהבה גדולה יתירה עזה מאוד, עד שתהא נפשו קשורה באהבת ה' ונמצא שוגה בה תמיד וכו', והוא ששלמה אמר דרך משל כי חולת אהבה אני, וכל שיר השירים משל הוא לענין זה". ומבואר דזה ענין שיר השירים להעמיד בחינת היחס של כנסת ישראל כרעייה ואישה וכלה, והקב"ה הוא כבעל ודוד וחתן, היינו דיש כאן קשר של אהבה עצומה וחיבה, ששיר השירים הוא משל הבא להעמיד דרגה גבוהה זאת של אהבה וחיבה בין הקב"ה לכנסת ישראל. ואיתא במשנה (ידים ג, ה), אמר ר"ע חס ושלום לא נחלק אדם מישראל על שיר השירים שלא תטמא את הידים, שאין כל העולם כלו כדאי כיום שניתן בו שיר השירים לישראל, שכל כתובים קדש ושיר השירים קודש קדשים, ע"כ.
יבאר בחינת יציאת מצרים לפי"ז ד. ומעתה נראה לבאר דכן הוא התוכן ביציאת מצרים, דהוא בחינת קביעת יחס הקשר דיש בזה מהקב"ה כלפי עם ישראל הוא בבחינת אירוסין[1], וכמו שכתב השל"ה (דרושי פרשת החודש) דיציאת מצרים היא בחינת אירוסין ומתן תורה הוא בחינת נישואין. וכן כתב השם משמואל (פרשת קרח) וז"ל, יציאת מצרים היתה אירוסין, היינו שהופרשו מטומאת מצרים והוזמנו להיות לעם להש"י, ואח"כ כשבאו לאיתם בקצה המדבר כתיב (תהילים קה, לט) פרש ענן למסך דוגמת חופה והיא הבאה לביתו תחת ענני כבוד, מתן תורה היה גמר הדיבוק (שיר השירים א) ישקני מנשיקות פיהו, עכ"ל. והיינו דלקח הקב"ה את ישראל גוי מקרב גוי והפקיע אותם מכל העמים להיותם מיוחדים רק לו בבחינת אירוסין, דהוא הזמן שהארוסה מתכוננת להיות רעיה לבעלה, עד שתבוא עת הנישואין.
יבאר לפי"ז מזמור בצאת ישראל ה. ונראה בזה לבאר מזמור קיד בתהילים, "בְּצֵ֣את יִ֭שְׂרָאֵל מִמִּצְרָ֑יִם בֵּ֥ית יַ֝עֲקֹ֗ב מֵעַ֥ם לֹעֵֽז: הָיְתָ֣ה יְהוּדָ֣ה לְקָדְשׁ֑וֹ יִ֝שְׂרָאֵ֗ל מַמְשְׁלוֹתָֽיו: הַיָּ֣ם רָ֭אָה וַיָּנֹ֑ס הַ֝יַּרְדֵּ֗ן יִסֹּ֥ב לְאָחֽוֹר: הֶֽ֭הָרִים רָקְד֣וּ כְאֵילִ֑ים גְּ֝בָע֗וֹת כִּבְנֵי־צֹֽאן: מַה־לְּךָ֣ הַ֭יָּם כִּ֣י תָנ֑וּס הַ֝יַּרְדֵּ֗ן תִּסֹּ֥ב לְאָחֽוֹר: ההָרִים תִּרְקְד֣וּ כְאֵילִ֑ים גְּ֝בָע֗וֹת כִּבְנֵי־צֹֽאן: מִלִּפְנֵ֣י אָ֭דוֹן ח֣וּלִי אָ֑רֶץ מִ֝לִּפְנֵ֗י אֱל֣וֹהַּ יַעֲקֹֽב: הַהֹפְכִ֣י הַצּ֣וּר אֲגַם־מָ֑יִם חַ֝לָּמִ֗ישׁ לְמַעְיְנוֹ־מָֽיִם". והנה פשט דברי המזמור צריך ביאור, מה דבצאת ישראל ממצרים רקדו ההרים כאילים והירדן סב לאחור, מחמת מה היה הדבר. ונראה לבאר בזה, דכידוע הבא על נערה המאורסה דינו בסקילה, א"כ כשעם ישראל יצא ממצרים הרי אז היתה יהודה לקודשו הקב"ה קידש ואירס את עם ישראל, והמצרים שרדפו אחרי עם ישראל דינם כבא על על נערה המאורסה ארוסתו של הקב"ה והיה דינם בסקילה, לכך ההרים רקדו והיינו שחשבו ההרים שהם יקיימו את דין הסקילה במצרים, והירדן שהוא מים וכחו לקיים דין חנק סב לאחור.
יבאר ענין קריעת הים לפי"ז ו. ומסיים המזמור "מלפני אדון חולי ארץ" והינו "ההופכי הצור אגם מים חלמיש למענו מים", והיינו שלפני הקב"ה מכיון שהוא אלוקי יעקב, בשביל יעקב הפך את ההרים למים ואת המים להרים, ולשם כך הקב"ה עושה נס קריעת ים סוף. ומהות הקריעה של הים אינה רק שלעם ישראל לא היה מקום לברוח אליו ולכך נקרע הים, אלא הוא להפוך להר "ובני ישראל הלכו ביבשה בתוך הים", "והמים להם חומה", והיינו שהמים נהפכו לסלעים בכדי לקיים במצרים דין סקילה של הבא על הנערה המאורסה, ארוסותו של הקב"ה.
ענין מעמד הר סיני כנישואין ז. והנה תהליך האירוסין הושלם במעמד הר סיני ששם קיים הקב"ה את הנישואין לעם ישראל, וכדאיתא בפרקי רבי אליעזר (מא), רבי חכינאי אומר בחדש השלישי וכו', ויצא משה למחנה ישראל והיה מעורר אותם משנתם, אמר להם עמדו משנתכם, כבר בא החתן ומבקש את הכלה להכניסה לחפה וממתין לה, כדי לתן להם את התורה. בא השושבין והוציא את הכלה, ע"כ. ומבואר בזה דכנסת ישראל והקב"ה היו במעמד הר סיני בבחינת חתן וכלה. וכתב המהרש"א בכתובות (ז, ב) לבאר מטבע הברכה "מקדש ישראל ע"י חופה וקידושין", וז"ל, יש לפרש דמסיים בה הכי ע"פ מ"ש בכמה דוכתין דמיון ישראל לגבי הקדוש ברוך הוא כאשה לבעלה, וז"ש דהוא מקדש לו ג"כ עמו ישראל בדוגמא זו בקדושין שהיא נתינת התורה, כמ"ש אל תקרי מורשה אלא מאורסה, ובחופה הוא יחוד שכינתו במקדש עמנו, וכמו שדרשו ביום חתונתו זה מתן תורה וביום שמחת לבו זה יום שנתחנך המשכן, עכ"ל. וכ"כ הים של שלמה שם (אות יז) וז"ל, ודוגמא למתן תורה, שהקדוש ברוך הוא קידש לישראל בקדושי התורה, שהיא מורשה, אל תקרי מורשה, אלא מאורסה (ברכות נז, א), וענן על ההר כעין חופה, וישראל זכו לאותה קדושה, עכ"ל. ומבואר בזה דבמעמד הר סיני נקבעה ברית בחינת הנישואין דעל כן נקרא יום מתן תורה יום חתונתו, ע"י דבנתינת התורה כמו שנישא הקב"ה לעם ישראל.
יתמה על ענין כפית הר כגיגית ח. והנה איתא בגמ' שבת (פח, א), ויתיצבו בתחתית ההר, אמר רב אבדימי בר חמא בר חסא, מלמד שכפה הקדוש ברוך הוא עליהם את ההר כגיגית, ואמר להם אם אתם מקבלים התורה מוטב ואם לאו שם תהא קבורתכם, ע"כ. ולכאורה לפי משנ"ת הדבר תמוה, דהרי ענין מעמד הר סיני הוא היום הנישואין של הקב"ה לכנסת ישראל, וא"כ אמאי הוצרך לכפית הר כגיגית לשם כך. ועוד דמפורש בקרא להדיא דכלל ישראל אמרו "כל אשר דיבר ה' נעשה ונשמע" (כד, ז), ובגמ' שם איתא, אמר רבי אלעזר בשעה שהקדימו ישראל נעשה לנשמע, יצתה בת קול ואמרה להן מי גילה לבני רז זה שמלאכי השרת משתמשין בו, דכתיב ברכו ה' מלאכיו גברי כח עשי דברו לשמוע בקול דברו, ברישא עשי והדר לשמוע. אמר רבי חמא ברבי חנינא, מאי דכתיב כתפוח בעצי היער וגו', למה נמשלו ישראל לתפוח לומר לך, מה תפוח זה פריו קודם לעליו אף ישראל הקדימו נעשה לנשמע, ע"כ. ומבואר דהגיעו ישראל למעלה עצומה זאת שהקדימו את העשיה לשמיעה, והיא דרגת מלאכי השרת, וא"כ מעתה תמוה טובא למה הוצרך הקב"ה לכפות עליהם את הר כגיגית בכדי שיקבלו את התורה.
ביאור המהר"ל בענין הכפייה ט. וביאור עמוק בזה מצינו בדברי רבינו המהר"ל (אור חדש פרק לב) שעמד בדברים, והביא דברי התוס' שהקשו על האמור בסוגיא שם דהדר קבלוה בימי אחשוורוש דהרי כבר אמרו נעשה ונשמע, ותירצו דשמא כשיהיו רואים את האש הגדולה יהיו חוזרים. והקשה ע"ז, דאיך שייך לומר שיהיו ישראל חוזרים מקבלת התורה אשר לא יסוף זכות זה מזרעם, ומה זכות הוא שמא אם לא כפה עליהם ההר היו חוזרים. וכתב לבאר וז"ל, ויש לומר גם כן שלכך כפה עליהם ההר כגיגית שלא יאמרו ישראל כי יהיה חס ושלום בטול לקבלת התורה, כי מרצונם קבלו ישראל ואפשר להפטר מדבר כזה, שהרי לא נעשה בהכרח רק היה אפשר לקבל ואפשר שלא לקבל. ולכך כפה עליהם ההר כגיגית לומר שהם מוכרחים לקבל התורה, וכל דבר שהוא מוכרח ומחויב אין כאן הסרה וביטול אחר שהוא מוכרח, עכ"ל. ויעויין בלב אליהו (פרשת ואתחנן) שכתב לבאר דברי המהר"ל, דבאמת במעמד הר סיני עמדו בני ישראל בדרגה גבוהה מאוד וברגשות קודש נעלים כמלאכי השרת במרום, אבל האדם במצבו הרוחני אינו קבוע באופן תמידי, ומשו"ה נכון הוא שבזמן שהאדם עומד במצב מרומם בדעתו בשכל ובהרגשים נעלים, אין צריך להראות לו את שבט החובלים, אבל לא בכל עת תמיד הוא עומד במצב זה ואז עלול הוא לבוא לכל פשע לפי טבעו, ולכן נצרך האדם, אפילו היותר גדול, לאזהרה שלא ירצח ולא יגנוב וכו', ולזה באה כפיית ההר כגיגית.
יסוד המשך חכמה בזה י. ויעויין במשך חכמה (דברים לג, ד) שביאר גם הוא באופן זה, וז"ל, תורה צוה לנו משה מורשה, רז"ל אמרו "קיימו וקבלו קיימו מה שקבלו כבר". דעד כאן היה מודעה רבא לאורייתא. והענין דכפה עליהם הר כגיגית פירשו הקדמונים דהוא שהשכילו תכלית ההשגה העליונה וראו כי הוא דבר הכרחי והתורה היא קיומו של מעשי שמים וארץ, וענין המודעא הוא דאמרו כשאנחנו בהשגה העליונה אז היינו יכולים לקיים, אבל כשההנהגה האלוקית מסתתרת בטבע אז אין אנו יכולים להתנהג עפ"י התורה, אמנם בימי אסתר שההשגחה היתה מסתתרת וישראל היו עבדי אחשורוש ובכ"ז מסרו נפשם הוי קבלה שלמה, עכ"ל. ומבואר בדבריו נמי דענין הכפיה דהר כגיגית הוא משום דהקבלה במעמד הר סיני אינה אלא כפי דרגתם הגבוהה, כמבואר בסוגיא שם שאמרו נעשה ונשמע והיו בזה במעלת מלאכי השרת היודעים רז זה. וא"כ יתכן דכל קבלה זאת אין לה קיום אלא בדרגה הגבוהה שהיו בה במעמד הר סיני, ואשר על כן כפה עליהם הקב"ה הר כגיגית להעמידם בבחינה זאת, בהכרה דכל קיום מעשה שמים וארץ הוא ע"י התורה הקדושה, בכל הדורות ובכל המצבים וגם כשיהיו בהסתר פנים ובמצב ירוד יהיו מכורחים להכרה ותפיסה זאת אשר היא נקבעה בהם מכוח ההכרח, דאי אפשר ואין מקום לזוז מעמידה זאת כלפי שמיא.
דברי המהר"ל כמש"נ בבחינת קביעת יחס אישות יא. והנה המהר"ל שם המשיך וביאר ענין זה דכפית ההר כגיגית, לפי המהלך שנתבאר לעיל דבחינת מעמד הר סיני הוא כנישואין של הקב"ה לכנסת ישראל, וז"ל, וכך מוכח במדרש הפסוק "ולו תהיה לאשה לא יוכל שלחה כל ימיו", כשבא הקב"ה לתת תורה על הר סיני כפה עליהם ההר כגיגית שיקבלו תורתו, וכיון שכך הרי ישראל אנוסתו של הקב"ה ואצל אנוסתו כתיב "ולו תהיה לאשה לא יוכל שלחה כל ימיו", ולא כן אצל מפתה מפני שמשפט האונס כפי מה שהיה המעשה, כי המאנס היה מכריח הבתולה על האישות, וכל דבר שהוא מוכרח הוא מחויב, ולכך לא יוכל שלחה כפי אשר הוא עושה בעצמו האישות ההכרחי לכך לא יסור כלל, ולכך כפה השם יתברך עליהם ההר כגיגית להיות החיבור הזה הכרחי, וכל זיווג וחיבור הכרחי אין סילוק והסרה כמו שהוא אצל המאנס אשה, עכ"ל. והיינו כמו שביארנו דענין מעמד הר סיני בבחינה זאת קביעת יחס אישות קבועה בין הקב"ה לעם ישראל.
יבאר דקביעת הקשר היא ע"י יחוד יב. ומעתה לפי כ"ז נראה דיש בזה תוכן עמוק, דכיון שעיקר המהלך דיש ביציאת מצרים עד מתן תורה, הוא להגיע לבחינה זאת של יצירת קשר בחינת בעל ואישה, הרי דיסוד יצירת יחס זה הוא ע"י היחוד דבו הם הופכים להיות בבחינת בשר אחד, כך ענין קביעת יחס קודשא בריך הוא וישראל בבחינה זאת של יחוד, ופשט הדבר הוא דהם צריכים להיות יחד וכיחוד בעל ואישה ואיסור יחוד עם העריות, היינו דדרים במחיצה אחת רק הם לבדם נפרדים מן הכללים ונמצאים רק זה עם זה. וביאר בזה המאור ושמש (במדבר רמזי רות) וז"ל, והנה ענין הדביקות בו יתברך, הגם שבמהות עצמיותו יתברך שמו אין בו השגה כלל ולית מחשבה תפיסא ביה כלל, אמנם מציאותו יוכל האדם להשיג על ידי הבחינה דברואיו, ועל ידי שהאדם משיג מציאותו יתברך בזה הוא נדבק בו יתברך. ולכן לעתיד כשתמלא הארץ דעה את השם אז יהיו הכנסת ישראל דבוקים בו, כמאמר הכתוב (זכריה יד, ט) ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד, שרומז גם כן על יחוד הקדוש ברוך הוא עם הכנסת ישראל, שישראל קרואים בשמו יתברך, כמאמר הפייט ושמנו קראת בשמך. ובכתוב גם כן נאמר (יואל ג, ה) והיה כל אשר יקרא בשם ה' ימלט. וגם בשעת מתן תורה נתייחד הש"י עם הכנסת ישראל פנים אל פנים, עכ"ל. ומבואר בדבריו אופן היחוד שהופיע בזמן מתן תורה היינו דהיו ישראל דבוקים ממש עם הקב"ה ונתייחד עמהם פנים אל פנים.
יבאר לפי"ז ענין ספירת העומר יג. ואשר יראה לפי"ז לבאר ענין ספירת העומר, דהנה אחר דענין יציאת מצרים לקבוע יחס זה אהבה וחיבה בבחינת אישות בעל ואישה, הנפעל ע"י יחוד של קודשא בריך הוא וכנסת ישראל, א"כ הרי דמשו"ה באו ימי ספירת העומר, דימים אלו עומדים שיתקיים בהם ענין היחוד. וכדאיתא בתיקוני זוהר (הובא באוסף אמרים עמוד שפח) שמ"ט ימי ספירת העומר הם כנגד כ"ה האותיות שבפסוק של שמע ישראל, וכנגד כ"ד האותיות שב'ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד', וזהו יחודא עילאה ויחודא תתאה, האמונה בעצמותו יתברך שמו והאמונה במלכותו ית' שהוא היה הוה ויהיה אחד יחיד ומיוחד, ולה' המלוכה שהשי"ת מנהיג לבדו את כל הבריאה ואין עוד מלבדו. והיא עבודה עיקרית במ"ט ימי ספירת העומר שנתקנו כנגד השמע ישראל ובשכמל"ו שיחד הם מ"ט אותיות כידוע, וביום האחרון של ספירת העומר לפני קבלת התורה של ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש מגיעים לשיא ההמלכה באמונת היחוד ובאמונה שהשי"ת מנהיג את כל הבריאה אין עוד מלבדו, כי לה' המלוכה ה' הוא האלוקים ואין עוד מלבדו בעליונים ובתחתונים. ונמצא א"כ דספירת הימים והשבועות, הלא היא קביעת יחוד שלם של ישראל עם הקב"ה, עד אשר באים לחג השבועות, ובאמת יש לבאר על שום מה הוקבע שמו כן, מה ענין אותם השבועות אשר עימם באים לחג, ומה ענין השמחה והחגיגה באותם השבועות.
יבאר ענין הספירה ביחס לשבועות ונראה הביאור בזה, לפי מש"כ התפארת שלמה (ספירת העומר) וז"ל, להיות הכנה לקבלת התורה כמ"ש תעבדון את האלוקים על ההר הזה, והנה על עונת היחוד ההוא שלמעלה היה חולה ראשם של הצדיקים האלו ר' יונה ור"י בר עילאי הנ"ל, שהיו מצפים ומחכים בכל עת ימי הספירה להגיע לעונת היחוד של שבועות כאשר לא נעשה כיחוד הזה מן ליל הפסח עד העצרת, וזה הרמז שהי' כואב להם ראשם מן לילא דפסחא עד עצרת כנ"ל. וכן באמת הנה ענין הספירה הם בכוונה הזאת שצריך לספור הימים והשבועות לצפות וליחלות על יום חג השבועות, שהוא זמן היחוד הנעלה בעליונים, עכ"ל. ומבואר בדבריו דענין הספירה והיחוד שבה שמצפים להגיע ליחוד השלם של שבועות שהוא בחינת היחוד הגבוהה ביותר, ובכל ימי הספירה סופרים את הימים שבהם אנו באים לכלל יחוד עם הקב"ה, ובכל יום ויום ישראל ממשיכים והולכים ומתאחדים עם קודשא בריך הוא. ואין זה יחוד רק בבחינת תוכן, אלא ענין גמור של הזמן עצמו, שבו נמצאים רק עם הקב"ה, ואפילו בלא קיום מצוות וכדו', רק דעומדים יחד עימו ודבוקים בו. וזה ההמשך דיציאת מצרים דהוא הנצרך לקביעת המשך היציאה, לקבוע יחס היחוד בחינת הנישואין בין כנסת ישראל לקב"ה.
יבאר ענין שם החג לפי משנ"ת ולפימשנ"ת עולה דענין שם חג השבועות הוא, על מה שבו חוגגים את כל השבועות שבהם באנו לכלל היחוד עם הקב"ה, שבועות וימי הספירה, שהם העומדים לדביקות השלימה בקב"ה בבחינת הדוד והרעיה, ובכוח זה באים בזמן מתן תורה לקבוע יחס הנישואין. והעומק בזה הוא ההבנה שהקב"ה רוצה במהות החיים של האיש מישראל, שחייו הם מיוחדים לה' לבדו, והוא דבוק וקשור בקודשא בריך הוא ושכינתיה. כמו שנתבאר בהקדמה לשיעורי מסכת שבת, דעצמות קיום שורש הנפש כצלם אלוקים, הוא כצלם השולט ובוחר בעל חירות אמת, וזאת היא מהות האדם מהיום היווצרו ביניקה זאת המפעפעת בו בכל עת להיות חופשי לבחור את עצמות קיומו להיות דבוק בבורא כל העולמים, בבחינת הדוד והרעיה, בחינת נישואין, ביחוד השלם דקודשא בריך הוא וכנסת ישראל.